<h1>לקוטי תשובות הראשונים מחתנו של בעל המאורות</h1>
<h2>דף מד.</h2>
כל היכא דידיע מילתא שמערימין הלוקח והמוכר, כגון זבן גריוא בי מיצעי [ב"מ ק"ח ע"א], וכגון ראשון במכר ושני במשכנתא או במתנה [שם ע"ב], אין בו דינא דבר מיצרא. ורבינו יעקב כתב שמחרימין על הלוקח שיודה אם הערים. וכי אמרינן בפרק נערה שנתפתתה [כתובות מ"ד ע"א] פשיטא ראשון במכר ושני במתנה ליפות כחו הוא דכתב ליה משום דינא דבר מיצרא, כלומר הוא סבר דמהני ליה ולפיכך לא בטל שני את הראשון והמתנה מתנה מאותו זמן הכתוב בשטר מתנה. מיהו אילו ידיע שטר המכר ודאי יש בו משום דינא דבר מיצרא. וכן משמע מפר"ש שפרש שמותר להערים בדבר זה [כיון] שאין כאן שום גזל אלא שתקנו משום ועשית הישר והטוב. וכל מקום שאתה יכול לפרש קולא ללוקח וחומרא למוכר [בר] מיצרא מקילין על הלוקח, כגון בפירוש מה שאמרו שם [ב"מ שם] משכנתא לית בה משום דינא דבר מיצרא, דבכל ענין שתוכל לפרש משכנתא לית בה משום דינא דבר מיצרא, שקולין נינהו ויבואו כולם. וכ"מ שי"ל בשום ענין שצורך הוא למוכר, כגון הני צירי והני שרו [שם], לית ביה משום דינא דבר מיצרא, והיה [נראה] שעל כל זה אין מחרימין אם הערים או לא. מיהו רבינו יעקב פסק שמחרימין [שיודה] אם עשה להערמה או לא. זה הועתק מהחכם ר' נתן ש"צ.
<h2>דף נד.</h2>
ובפרק נערה כתב הרב הנזכר (קי"ב). אמר ר"נ אמר שמואל תבעוה לינשא ונתפייסה אין לה מזונות הא לא נתפייסה יש לה מזונות אמר רב ענן לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל אמרה מחמת פלוני (עליו) [בעלי] יש לה מזונות. ואם מחמת בני אדם שאין מהוגנין לה אין לה מזונות, דגליא אדעתה דאי הוו תבעי לה בני אדם המהוגנין לה הוה מנסבא להו, ולא קרינא בה כל יומי מיגר ארמלותיך בביתי. אמר רב חסדא זינתה אין לה מזונות אמר רב יוסף כחלה ופרקסה אין לה מזונות. מאן דאמר זינתה כ"ש כחלה ופרקסה. ומ"ד כחלה ופרקסה אבל זינתה אית לה, מאי טעמא יצר אנסה. (ולא) [ולית] הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל תובעת כתובתה [בב"ד אין לה מזונות. ולא והתניא מכרה כתובתה] משכנה כתובתה עשתה כתובתה אפותיקי לאחר אין לה מזונות. והאי משכנה כתובתה דקתני מסתברא שדה מיוחד לגבות [ממנו] קאמר דאי משכנה ליה גבי אחר אפיקתה מרשותא דיתמי לגמרי וכמאן דגביא דמיא. דיקא נמי דקתני במתניתין דאלמנה ניזונת [צ"ז ע"ב] אליבא דר' שמעון משכנה כתובתה או מקצתה. אי אמרת בשלמא בשדה שייחד לה בכתובתה קאי היינו דאיכא לפלוגי בין כולה למקצתה דהאי אכיל פירי והאי לית ליה אלא מקצת דמשכין ליה. אלא אי אמרת בדמשכנה שטר כתובתה לבעל חוב בתורת משכון, היינו כולה היינו מקצתה, דאידי ואידי לית ליה למגבי אלא שיעור חוביה ואידי ואידי לא אפשר לאנוחי גביה בציר מכולא שטרא. אלא ודאי ש"מ כדפרישית. וגבי עשתה כתובתה אפותיקי לבעל חוב נמי הכי מסתברא לפירושי שעשתה שדה [אפותיקי].
כתב הרב הנזכר תובעת מאי היא, כשם שהתובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות כך התובעת תוספת אין לה מזונות, ואע"ג דלא תבעה עיקר. וכי תימא מאי אלימא תביעה מגוביינא. השתא מוכרת שלא בב"ד היכא דגביא כולה וזבינא בב"ד הדיוטות על כרחייהו דיתמי ולא שיירא אלא שוה פרוטה מכתובתה לא מפסדא מזוני, ומשום תובעת תוספת בב"ד מפסדא. [וי"ל] שאם תובעה בב"ד, כיון דמחצפא אפה למתבע בב"ד כלל, (אכתי) [לאו] כל יומא מיגר ארמלותיך קרינא ביה, אבל מוכרת שלא בב"ד, אע"ג דצריכא ב"ד הדיוטות, כיון דלאו לדינא יתבי ולא אינהו קא מזבני אלא (הי נינהו) [איהי דקא] דמזבנא באנפנא, כדבעינא לברורי התם, ולא מחצפא אפה למתבע בב"ד כלל, אכתי כל יומי מיגר ארמלותיך הוא. דכיון דלא אשתייר לה מכתובתה מידי גבי יתמי תנאי כתובה נמי לית לה. וכי תימא וממאי, דילמא האי לתובעת דקא אמרינן בשמעתין לאו למימרא דאע"ג דלא תבעה אלא תוספת מפסדא מזוני. דילמא איפכא קמ"ל, דאי תבעה עיקר כתובה בלחוד ולא תבעה את התוספת או אפילו תבעה הכל חוץ משוה פרוטה בתוספת לא מפסדא מזוני עד דתבעה כולה. לא סלקא דעתך, חדא דכי אשמעינן תובעת למיהוי תוספת כעיקר לההוא דינא. ואם איתא כי שמעת לך מדינא דמכרה כתובה או מקצתה (משכנתיה) [משכנה כתובתה] או מקצתה הוא דשמעת לה, דלרבנן לא מפסדא מזוני. ואם כן אדאשמעינן לתובעת דלא איתמר לישמעינן גבי מוכרת מקצת ונותנת מקצת דאיתמר בהדיא. וכי תימא הא קמ"ל דתובעת כתובתה סתם בב"ד אין [לה] מזונות ולא יכלה למימר דעיקר כתובתא בלחוד הוא דתבעה, דכיון דתוספת כעיקר וכולה כתובה מיקריא, מסתמא כולה תבעה ואפילו תוספת, עד שתפרש בשעת תביעה מה שתבעה, אם כן מאי תנאי כתובה ככתובה דמי. אי נמי הוה סבירא לן דלאו ככתובה דמי... הכי הוה דבר טענה נמי, דעיקר בלחוד הוא דתבעה, כיון דעיקר לחוד ותוספת לחוד אשתכח דכולה כתובה תבעה, דאילו תוספת כיון דלאו ככתובה דמיא לאו שיורא הוא. אלא מסתברא כדפרישית מעיקרא, דאי נמי תבעה תוספת בלחוד כמאן דתבעה עיקר דמי ומפסדא מזוני.
<h2>דף סד.</h2>
גרסינן במסכת כתובות פרק אע"פ גבי מורדת שפוחתין לה מכתובתה ז' דינרין לשבת וכו', איהי דמפחת קא פחתי לא מיחזי כשכר שבת איהו דמוסיפי קא מוספא מיחזי כשכר שבת. מוכיח מכאן החכם ר' בנימין ב"ר יהודה מלוניל. שמי שמשכיר בהמתו לחבירו או דבר אחר כך וכך ליום, אם המשכיר חייב מקודם לכן מעות לשוכר, שיכול המשכיר לעכב לעצמו שכר שבת, דמפחת קא פחית לא מיחזי [כ]שכר שבת.
